פרשת ואתחנן
Shiur summary
"ואתחנן אל ה'" (ג' כ"ג)
מה הלחץ של משה רבנו? הקב"ה גזר שלא ייכנס לארץ - הוא לא ייכנס.
מה הוא לוחץ? מתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות...
ובכלל גם אנחנו כך... נגזר על אדם להיות חולה, הוא הולך לבית כנסת, קורע את השמים בתפילות... מה אתה רוצה? גזרה היא מלפני וכי למה תהרהר אחריה?
למה אתה רוצה לשנות את הגזרה של הקב"ה?!
אומר משה רבנו: "ה' אלוקים" - ה' זו מידת הרחמים, "אלוקים" - זו מידת הדין.
"אתה החלות להראות את עבדך, את גודלך ואת ידך החזקה".
"גודלך" - מידת הרחמים. "ידך החזקה" - מידת הדין.
"אשר מי אל בשמים ובארץ".
"אל" זו מידת החסד או הרחמים? כתוב "אל זועם בכל יום", ומצד שני "אל רחום וחנון", "אל" זו אחת מי"ג מידות רחמים.
אלא "אל" זה יכול להיות גם מידת הדין וגם מידת הרחמים.
עכשיו אדם אומר על שמועה קשה - "ברוך דיין האמת" אבל לעתיד לבוא אומר: "הטוב והמטיב".
למה? כי יתברר לנו שהכול היה לטובה.
מה שאצלנו בארץ נראה כדין, בשמים זה רחמים.
אמר משה רבנו: "ריבונו של עולם, אם הכול אצלך זה רחמים, מדוע אני רואה את זה כדין?
אני גם רוצה לראות את הכול כרחמים, לראות את הכול כחסד!"
ומה ענה לו הקב"ה? 'ויתעבר השם בי למענכם'.
'ויתעבר', אומרים חז"ל כאשה מעוברת.
תארו לכם, שבאמצע הריון של חודש חמישי מגיעה אשה מעוברת אל הרופא ואומרת: "די נמאס לי, תוציא אותו עכשיו!"
אי אפשר. התינוק עוד לא יכול לצאת, הוא לא יחיה, פחות מתשעה חודשים הולד עוד לא מוכן!
פעם אחת האדמו"ר איחר להיכנס לטיש בליל שבת. שאלו אותו החסידים לפשר האיחור, והוא ענה שהיה לו אורח מכובד ביותר, אליהו הנביא, והוא כבר רוצה לבשר על ביאת המשיח.
"לקח לי זמן רב לשכנע אותו שלא יבוא..." אמר האדמו"ר.
"מדוע?" שאל אחד החסידים. אמר לו הרב: "כי ברגע שיבוא המשיח, אי אפשר יותר לתקן. אתה יודע כמה נשמות יש שעוד לא הגיעו לתקנן? כל עוד הוא לא בא, יש עוד זמן לתקן".
אמר החסיד: "אבל הרב, העיקר שכבר יגיע!"
ענה לו הרב: "ומי אמר לך שאחת הנשמות הללו היא לא הנשמה שלך?!"
משה ביקש לראות את הארץ, להרוג את עמלק, לבנות את המקדש, וזהו! העולם יגיע לתיקון השלם!
אמר לו הקב"ה: "לא! 'ויתעבר השם בי למענכם', זה כמו אשה מעוברת, עוד לא הגיע הזמן, לכם יש עוד מה לתקן".
הגאולה לא מתעכבת סתם, אלא היא מתעכבת כדי שנספיק להשלים את עצמנו. אם אנחנו עוד לא משלימים, כל זמן שהגאולה עוד לא הגיעה צריך לנצל כל רגע!
"ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמר" (ג' כ"ג)
חמש מאות וחמש עשרה תפילות.
למשה רבנו לא היה משהו יותר חשוב לעשות?
כל כך הרבה זמן להשקיע בתפילות?!
וגם איך אפשר? אנחנו בקושי מתפללים שלוש תפילות ביום, ואנחנו מרגישים שזה נוגס לנו בזמן 'היקר' שלנו...
ובכלל, כל כך קשה לכוון בתפילה.
יש אומרים שזה עניין של אימון - צריך להתאמץ בתפילה, ולאט לאט לפתח כושר ריכוז שייקנה לך כוונה בתפילה.
האמת היא שזו לא בעיה של ריכוז...
המניות מעניינות אותנו יותר, התפילה פשוט לא מעניינת אותנו!
תוספת הבנייה לדירה מעניינת אותנו יותר מבניית ירושלים, והעבודה במשרד מעניינת אותנו יותר מ'עבודת עמך ישראל'.
אם היה מעניין אותנו מה שבאמת חסר לנו, כמו שמעניין אותנו איך לגמור את החודש, לא היו לנו שום בעיות של ריכוז.
המציאות מוכיחה שאנחנו יכולים להיות מרוכזים כל כך בחשבון הבנק עד שאיננו שמים לב שהגענו ל'מודים'.
פרנסה זה חשוב ותקנו על כך ברכה מיוחדת, אבל יש עוד שמונה עשרה עניינים חשובים שעומדים ברומו של עולם...!
אחד מהנסים שקרו בט"ו באב זה שמתי מדבר הפסיקו למות.
מה קרה שם?
כל ט' באב, כל דור המדבר חפרו לעצמם קברים: שש מאות אלף איש נכנסים לתוך הקבר, ולא יודעים אם הם יקומו מחר בבוקר...
וכל זה קרה במשך ארבעים שנה, ובחשבון פשוט חמש עשרה אלף איש כל שנה.
אתם יכולים לתאר לעצמכם אילו בכיות היו לפני שהם נכנסו לקברים שהם הכינו לעצמם, כל המשפחה הגיעה להיפרד מהם, הם התחבקו ובכו זה על כתפו של זה, ובוודאי שהם הרבו בתפילה, הם ביקשו בתחנונים להישאר בחיים.
אבל, בסך הכול זה לא שהם הולכים למות ב-100%, יש סיכוי שהשנה עוד לא הגיע זמנם, והם יזכו לשנה נוספת של חיים...
ממילא, התפילה לא יצאה להם מעומק הלב.
הדור האחרון שנשאר, ידע! זהו! השנה נשארנו חמש עשרה אלף אחרונים.
וכשהם התפללו, התפילה יצאה להם מעומקא דליבא!
הספר השני בקדושתו לתנ"ך הוא סידור.
כולם יודעים, אסור להניח סידור על תנ"ך, אבל אסור גם להניח גמרא על סידור, חשיבותו רבה מאוד.
אך מאידך, איזה שם אמלל נתנו לו - 'סידור'. זה שם של ספר שהוא שני בחשיבותו לתנ"ך? לא מצאו שם יותר חשוב?!
אלא חכמים רצו ללמד אותנו יסוד חשוב: כשאתה מתפלל, דע לך! כל מה שכתבנו לך, זה בשביל שתהיה לך תפילה ערוכה וסדורה. אבל התפילה לא תלויה בטקסט שתגיד, היא לא יוצאת מתוך הספר, זה רק 'סידור' של מילים, התפילה יוצאת מעומק הלב.
ותפילה, כשהיא מהלב, מתקבלת!
"נחמו נחמו עמי".
פעם נכנס רבי ישראל מרוז'ין לבית מדרשו בראש השנה וסיפר:
מעשה ביהודי כפרי שבא לראש השנה לעיר להתפלל. מרבית ימיו בילה בכפר בין הגויים, כמעט ולא ראה יהודים, ובקושי ידע משהו על מהותן של התפילות.
הכפרי שלא היה בקי בתפילות וכמעט שלא ראה צורת אות, משהו מנעורין זכר, קנה לו מחזור והלך לבית הכנסת וחשב בלבו: 'מה שיעשו אחרים, אעשה גם אני'.
הגיע לבית הכנסת. התחילו תפילת עמידה, והוא רואה שאנשים מתחילים להתאנח, ואחר כך בכיות ואחר כך יללות, והוא לא הבין על מה הם בוכים?
מה קרה להם?
חשב בלבו: 'נראה שהם רעבים ולכן הם בוכים'. גם הוא היה רעב, וממילא גם הוא התחיל לבכות.
אחרי שגמרו את העמידה, כולם התיישבו, והוא רואה שאף אחד כבר לא בוכה.
'מה קורה פה? הם כבר לא רעבים? הם עוד לא אכלו. אם כן, מדוע הם הפסיקו לבכות?!'
הוא נזכר שלפני שהוא יצא מהבית, הוא שם שם חתיכת בשר בתוך הצ'ולנט, וככל שעובר יותר זמן, כך הטעם של הבשר משביח בכל הקדרה, וכל הצ'ולנט יהיה יותר טעים.
'ודאי גם הם עשו כמוני, ואף על פי שהם רעבים הם מבינים שכדאי לחכות, כדי שהצ'ולנט יצא יותר משבח!' גם הוא הפסיק לבכות.
הגיע מוסף ועוד פעם הם מתחילים לבכות.
'עכשיו אני כבר לא מבין כלום. הם בכו כי הם רעבים, הפסיקו לבכות כי זה כדאי לחכות עם הצ'ולנט, ועכשיו הם שוב בוכים?!'
חשב חשב עד שמצא פתרון - 'נראה שהם בוכים כי אף על פי שהצ'ולנט משביח, אבל כמה כבר אפשר לחכות???'
וכשרבי ישראל מרוז'ין סיפר את זה, הוא הוריד בעצמו שתי דמעות.
בט' באב גם אנחנו בכינו, על מה? בוכים על הגלות, בוכים על זה שאין לנו בית מקדש.
אם כן, למה הפסקנו לבכות?
"שמחנו כימות עניתנו", ככל שיעבור הזמן, כך הגאולה תהיה יותר שמחה ומתוקה!
אם כן, מדוע עוד חודש וחצי בצום גדליה שוב בוכים?
נו בסדר, כבר יהיה יותר טוב אחר כך, אבל כמה כבר אפשר לחכות?!
נחמו נחמו עמי.
Related shiurim
-
אל תהיו סוסים !
לפני כשלושת אלפים שנה, יצאו שלוחי דוד המלך מירושלים לצרפת, ירדן, אוסטרליה, קונגו... לכל העולם! הם פרסמו מודעות בכל המדינות, שבעוד חודשים מלכנו דוד ימסור שיחה על סוד החיים! מי לא מגיע? מי לא רוצה לשמוע מה הוא סוד החיים?!
-
חזיר או טלה ?
מסר אקטואלי מפרשת מטות - מסעי
-
מסע אל הטוב
כל פרט טוב, ולו השולי ביותר, הוא שיוביל להכרת הטוב אמיתית ולאהבה